כחלק מקורס הבישול המקצועי שלנו, תלמידנו נחשפים לשיחות השראה מפי הטובים בתחום- עד לרגע שיהיו הם אלו בעצמם. הפעם ישבנו עם רותי ברודו, רבת התארים. מסעדנית ואשת עסקים, הבעלים של קבוצת המסעדות R2M המשובחת ושופטת במשחקי השף. סביר להניח שכולכם יודעים מי היא רותי ברודו היום, אבל משיחתנו ניתן ללמוד איך הכל התחיל.
״אוכל לא היה דבר שחוויתי כמקור השראה״
אני גדלתי בנתניה, בבית דתי שבו אוכל לא היה איזה עניין. עד שיום אחד, כשהייתי בת 7, הגיעה לבניין שלנו ג׳יזל. אישה תוניסאית שהתחילה לבשל לכל הבניין. היינו עולים לאכול את הקוסקוס המופלא שלה. עם המון תשוקה ויופי, דרך אותה ג׳יזל אני מגלה עולם מרתק ומרגישה תחושות אהבה לאוכל. בעצם היא ה״דמות האב״ שאני הולכת אחריה בכל מה שקשור לאירוח ומטבח- רק אז הבנתי שאוכל עושה לי את זה.
ניו יורק שנות ה-80
אני ובן הזוג לשעבר גילנו יחד וחווינו את עולם האוכל בניו יורק. נכון, פריז עדיין נחשבה אז לבירה הקולינרית, אבל ניו יורק עסקה אז בפתיחת מסעדות נורא טובות, ואנחנו בתור זוג צעיר גילינו וחווינו את חוויות האוכל. לא רק שעפתי על זה- אלא הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כל מעגל האירוח, יצירת דברים טובים וטעימים. אז התחלתי בויז׳אן. התחלתי לקרוא ספרי בישול וללמוד ללמוד ללמוד. ואז הדליקטסן הראשון נפתח.
במקום להתעסק בעשייה- התחלתי להתעסק בביקורת. כל האופרציות. כשחברה הגיעה להגיד לי ״מברוק״ אמרתי ״תעזבי אותי, מה מברוק, העציצים לא יושבים לי במקום״. מצאתי את עצמי מסתובבת מתוסכלת. האם הדליקטסן נראה מספיק נקי? אם אתה בונה עסק ואתה רוצה שהוא יצליח- אתה חייב להיות טוטאלי. זה לא משנה איזה סוג של עסק אתה בוחר. לא יהיה לכם רגע דל במקצוע הזה, ואם פתחת מקום ואתם חושבים שתהיו רק ״האלה מלמעלה״ אז זה לא יעבוד. אתם שואלים אם הייתי צרכה היום לעשות משהו אחרת- אז לא. כי בסוף כמות הפאשר והעניין הובילו את החוויה הגדולה הזו לאימפריה.
וכאן נכנס הקופי בר.
הייתי בטירוף מוחלט על הדבר. שום דבר לא נסתר מעיניי, הייתי המארחת והמלכה והשוזרת. אני הזמנתי את האוכל. הרגשתי מלאה ועייפה אבל מאושרת. אני לא מרגישה שערות ברגליים וגם לא מתבוננת במראה. מה שעניין אותי היה אך ורק הילד הזה, קופי בר. הכל היה הכי טרי והכי מדהים אבל גם הכי לא מקצועי. שום דבר לא נכנס למקרר. עד שהגיע גיא, שלימים הפך השף הראשי של הקבוצה. הוא היה בשוק מחוסר המקצועיות, אבל מבחינתנו זה כבר היה ברור שהוא הולך לעבוד איתנו פוראבר.
מהשילוב שלנו נבנתה החברה כולה.
מצד אחד היה את הפאשן שלי- הטעמים והפשטות. ומצד שני היה גיא- שהגיע מצרפת וכל המורכבויות שלה במטבח. פתאום יכלנו לעבוד ולדבר על אוכל. יש לנו שיח. החוויה הייתה מעצימה כי היה עם מי לדבר והיה מי שיבצע.
סוד ההצלחה זה להיות לא מרוצה- תמיד אפשר לתקן. תמיד מזמזם לי באוזן משהו. אתה מקשיב לעצמך וללקוח כל הזמן. אל תחפשו להרוויח. מי שעבד אי פעם במטבח של סרוויס ומסעדה באמת צריך לאהוב את זה. תעבדו במקומות, תלמדו, תצברו ניסיון תחשפו להשראות, תאכלו במסעדות בעולם ואז תחשבו קדימה. אין תחליף לחווית התרבות השלמה?
